אוקטובר הוא חודש שיש בו משהו מפוצל.

הסתיו כבר מתחיל לקרוא לנו פנימה. האור משתנה, הימים מתקצרים, הגוף מתחיל לבקש קצב אחר. יש רצון להתכנס קצת יותר, לנוח, להוריד הילוך, להיות פחות בחוץ ויותר קרובות לעצמנו.

אבל החיים לא בהכרח משתנים יחד עם העונה.

יש עדיין עבודה, משימות, אנשים שצריכים מאיתנו דברים, תוכניות שצריך לקדם וכל מה שממשיך לנוע בקצב הרגיל. לפעמים אפילו נדמה שדווקא עכשיו יש יותר דרישה, יותר רעש ויותר דברים שצריך להספיק.

וכך נוצר באוקטובר פער עדין בין שני עולמות.

עולם אחד ממשיך קדימה. הוא מבקש עשייה, תגובה, נוכחות ותנועה.

והעולם השני מתחיל למשוך פנימה. הוא מבקש פחות. פחות רעש, פחות מאמץ, פחות פיזור. הוא מבקש שנקשיב למה שקורה בתוכנו לפני שאנחנו ממשיכות אוטומטית עם מה שקורה בחוץ.

לא תמיד צריך לפתור את הפער הזה.

לפעמים העבודה של התקופה היא דווקא להסכים להרגיש אותו. לשים לב לכך שהקצב הפנימי שלנו השתנה, גם אם העולם סביבנו עדיין לא השתנה איתו.

יכול להיות שאת ממשיכה לעשות את אותם הדברים, אבל זקוקה ליותר מרווח ביניהם.

יכול להיות שאת עדיין פעילה מאוד, אבל משהו בך כבר מבקש פחות מפגשים, פחות עומס או פחות זמינות.

ויכול להיות שאת פשוט עייפה יותר. לא מפני שמשהו לא בסדר, אלא מפני שהגוף והנפש כבר מתחילים לעבור לעונה אחרת.

התנועה הנשמתית של אוקטובר

להרגיש את הפער מבלי להילחם בו.

לא לדרוש מעצמך להמשיך באותו קצב רק מפני שהעולם עדיין רץ.

לתת לעצמך לפעול בקצב שונה, גם אם את היחידה שעושה את זה.

להבחין בין מה שבאמת צריך להיעשות לבין מה שאת עושה מתוך הרגל, לחץ או תחושה שאת חייבת לעמוד בקצב של כולם.

ולבחור, מדי פעם, להאט גם כשהכול מסביב ממשיך לנוע.

לא לעצור את החיים, אלא להתחיל למצוא בתוכם את הקצב שלך.

זה הזמן לשאול:

האם אני חיה לפי הקצב שלי או לפי הקצב שמבקשים ממני?

איפה אני ממשיכה לרוץ רק מפני שכבר התרגלתי לרוץ?

איפה אני עייפה ולא מרשה לעצמי להודות בזה?

מה בתוכי כבר מבקש להתכנס, גם אם החיים בחוץ עדיין דורשים ממני להיות בתנועה?

על מה אני יכולה לוותר החודש כדי ליצור קצת יותר מרחב?

ואיך אני יכולה לשמור על עצמי בתוך תקופה שמבקשת ממני יותר ממה שיש לי כרגע לתת?