אנחנו מתחילות את התהליך בשבוע לא רגיל. החגים רק הסתיימו, השגרה עוד לא ממש חזרה, ובתוך הימים הקרובים נמצאים גם ימי הזיכרון של 7 באוקטובר.

לכן השבוע הראשון שלנו לא ינסה לקחת אותנו לשום מקום.

לפני שאנחנו מתחילות לחפש תשובות, לשנות, להבין או ליצור תנועה חדשה, נתחיל מהמקום שבו אנחנו נמצאות עכשיו.

נפנה מעט תשומת לב למה שקורה בתוכנו ובסביבתנו, בלי להחליט מראש מה אנחנו אמורות למצוא שם. יכול להיות שנפגוש כאב, עייפות, חוסר שקט או הצפה, ויכול להיות שנפגוש דווקא שגרה, ריחוק, אולי רגעים של נחת או רצון פשוט להמשיך בחיים.

המטרה השבוע היא לא לעשות משהו עם כל אלה, אלא להתחיל לשים לב.

לחזור פנימה מתחיל, קודם כל, במוכנות לפגוש את מה שיש.

ממליצה לך על מחברת שתלווה אותך את החודש הזה.
חלק מהתרגילים אינם רק לאותו יום, אלא אפשר וכדאי להמשיך איתם לאורך השבוע, החודש ואפילו יותר, אם תרצי.

הם לא תרגילים ארוכים, אלא הפסקות קצרות של תשומת לב לקיים.

היום, אחרי תקופה ארוכה של חגים, החיים מתחילים לחזור למסלול הרגיל שלהם. הילדים חוזרים למסגרות, העבודה חוזרת לקצב שלה, היומן מתחיל להתמלא, ואנחנו נכנסות שוב אל היומיום המוכר.

יש משהו מעניין בחזרה לשגרה: בדרך כלל אנחנו לא באמת בוחרות אותה מחדש.

אנחנו פשוט חוזרות.

לאותם הרגלים, לאותו קצב, לאותם דברים שאנחנו רגילות לעשות, לאותן מחויבויות ולאותה הדרך שבה היום שלנו מתנהל.
אבל אנחנו לא בדיוק אותן נשים שיצאו מהשגרה הזאת לפני כמה שבועות.
ולכן ביום הראשון שלנו אני רוצה להזמין אותך לעצור לרגע ממש על הסף, לפני שהכול שוב מתחיל לרוץ.

קחי דף וכתבי עליו שתי כותרות:

מה אני שמחה לפגוש שוב בשגרה שלי?

ומתחתיה:

מה אני מגלה שאני לא כל כך רוצה לקחת איתי בחזרה?

אל תחפשי דברים גדולים.

אולי את שמחה לחזור לשעת הבוקר שלך, לעבודה, לאימון, לאוכל המסודר, לזמן שיש לך שוב לעצמך.

ואולי יש משהו קטן שאת כבר מרגישה שאין לך חשק לחזור אליו בדיוק כפי שהיה. הקצב המהיר מדי. הרגל מסוים. משהו שאת אומרת לו כן באופן אוטומטי. הדרך שבה הבקרים שלך נראים. אפילו משהו קטן שאת עושה כל יום וכבר מזמן לא שאלת את עצמך למה.

ועכשיו הסתכלי על מה שכתבת.
לא צריך לשנות שום דבר היום ולא לקבל החלטות.
רק לזהות.

כי אולי אחת הדרכים לחזור פנימה היא לא לחזור אוטומטית לכל מה שהיה שם קודם, אלא להיכנס אל השגרה כשאנחנו קצת יותר ערות למה שאנחנו לוקחות איתנו.

לא כל מה שהיה חלק מהשגרה שלנו קודם חייב לחזור איתנו עכשיו.

היום הוא יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל ולטבח 7 באוקטובר.

זה יום כבד. יום שמביא איתו זיכרונות, תמונות וסיפורים, את מי שאינם, את המשפחות שחייהן השתנו, וגם את הזיכרון האישי של כל אחת ואחד מאיתנו מאותו יום קשה ולאחריו.

ובתוך התהליך שלנו, שעוסק בחזרה פנימה, אני לא רוצה לעבור ליד היום הזה כאילו הוא עוד יום רגיל, אבל אני גם לא רוצה להפוך אותו לתרגיל.

אז היום אין משימה ואין שאלות לענות עליהן.

אני רק מזמינה אתכן, מתישהו במהלך היום, לעצור לרגע ולשים לב למה שהיום הזה פוגש בתוככן.
בלי לחפש מחשבה מסוימת, בלי לנסות להבין, ובלי לחשוב שיש דרך שבה אתן אמורות להרגיש.

אולי יש עצב, אולי כעס, אולי הצפה, אולי ריחוק, ואולי פשוט רצון להמשיך ביום שלכן.

כל מה שנמצא שם, נמצא.

יש ימים שבהם לחזור פנימה לא אומר לחפש בתוכנו משהו.
רק להסכים להיות לרגע עם מה שכבר נמצא שם.

היום הוא לכאורה יום רגיל.

יום הזיכרון הרשמי היה אתמול, ומחר יהיה 7 באוקטובר – התאריך שנחרט אצל כולנו.

אבל הגוף והנפש לא תמיד מצייתים ללוח השנה.

אנחנו מכירות את זה גם ממקומות אחרים בחיים. משהו יכול להסתיים באופן רשמי, אבל בתוכנו הוא עדיין נמשך. קשר הסתיים, עברנו דירה, עזבנו מקום עבודה, תקופה קשה חלפה – ובכל זאת משהו בנו עוד נמצא שם.

ולפעמים קורה גם ההיפך. משהו עדיין מתקיים בחיים שלנו, אבל בפנים כבר התחילה תנועה אחרת.

יש את הזמן שהשעון ולוח השנה מודדים, ויש את הזמן הפנימי שלנו. והם לא תמיד הולכים יחד.

לכן גם ימים של זיכרון ואבל לא מתחילים ונגמרים בתאריך שנקבע עבורם. משהו יכול להתעורר כמה ימים קודם, להישאר אחריהם, או לפגוש אותנו דווקא ברגע לא צפוי באמצע יום רגיל.

היום אני מזמינה אותך לשים לב לזמן הפנימי שלך.

האם יש משהו בחיים שלך שכבר הסתיים בחוץ, אבל בתוכך עוד לא הסתיים?

האם יש משהו שעדיין קיים בחוץ, אבל בתוכך את כבר במקום אחר?

ואולי יש משהו שאת פשוט צריכה לתת לו עוד זמן, גם אם נדמה לך שכבר "היית אמורה" להיות במקום אחר.

היום הוא 7 באוקטובר.

כל אחת מאיתנו פוגשת אותו מהמקום שלה, והמרחב סביבנו ממילא מלא בזיכרונות, סיפורים ותמונות.

אז היום, בתוך כל מה שהיום הזה מביא איתו, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לדבר אחד:

מה תומך בי כשקשה לי?

לא רק היום.

מה עוזר לי כשאני מוצפת, עצובה, מודאגת או פשוט מרגישה שהעולם בחוץ גדול עליי לרגע?

אולי זו שיחה עם אדם מסוים.
הליכה.
מוזיקה.
להיות בטבע.
לבשל.
להתרחק קצת מהחדשות.
להיות לבד.
דווקא להיות עם אנשים.
לגעת באדמה, להתפלל, לנשום, לעבוד עם הידיים.

נסי היום לזהות דבר אחד שאת יודעת שעושה לך טוב, ולתת אותו לעצמך.

לא כדי לשנות את מה שאת מרגישה ולא כדי להתרחק מהיום הזה.

פשוט כדי להיות לצד עצמך בתוכו.

עברנו כמה ימים לא פשוטים, והיום אני רוצה שנעשה תנועה אחרת.

אני רוצה לשאול אתכן שאלה שנשמעת כמעט פשוטה מדי:

איפה אתן נמצאות עכשיו?
איפה תשומת הלב שלכן נמצאת?

כי אנחנו יכולות להיות במקום אחד, ולעבור חלק גדול מהיום במקום אחר לגמרי.

אנחנו אוכלות וחושבות על משהו שצריך לעשות אחר כך.
הולכות ברחוב ומשחזרות שיחה שהייתה אתמול.
מישהי מדברת איתנו, ואנחנו כבר עסוקות במה שנענה במקום לשמוע עד הסוף את מה שהיא אומרת.

הגוף נמצא כאן, אבל אנחנו לא תמיד נמצאות איתו.

והעניין הוא לא רק שאנחנו מפספסות את הרגע.

אנחנו מפספסות מידע.

כי המציאות מדברת אלינו כל הזמן דרך דברים קטנים מאוד: משהו בגוף שמתכווץ לפני שהראש מבין שלא נעים לנו. קול של מישהי שמשתנה באמצע משפט. עייפות שמבקשת שנפסיק. אור יפה שנכנס פתאום דרך החלון. תחושה של מרחב שנפתחת כשאנחנו יוצאות החוצה.

כל אלה קורים עכשיו.

והרבה פעמים אנחנו פשוט לא שם כדי לקלוט אותם.

אז היום אני רוצה להציע לכן ניסוי.

פעם אחת במהלך היום, באמצע משהו רגיל לגמרי, עצרו ושאלו:

מה קורה כאן שאני לא שמה לב אליו?

ואז אל תחפשו תשובה בראש.

תנו לעיניים להסתכל.
לאוזניים להקשיב.
לגוף להרגיש.

בדקו מה היה שם כל הזמן, ורק חיכה שתהיו נוכחות מספיק כדי לקלוט אותו.

אולי לא תגלו שום דבר דרמטי, אבל יכול להיות שתגלו עד כמה העולם שלנו עשיר יותר כשאנחנו באמת נמצאות בתוכו.

לחזור אל מה שכאן הוא לא רק תרגול בנוכחות.
זו דרך לחזור לקלוט את החיים בזמן שהם קורים.

וזה יהיה התרגול שלנו גם לסוף השבוע.

בשישי ובשבת לא יעלה תרגול חדש. אני מזמינה אתכן לקחת את השאלה הזאת איתכן אל תוך היומיום:

מה קורה כאן שאני לא שמה לב אליו?

להתנסות עם זה ברגעים שונים, במקומות שונים, ואולי לגלות בכל פעם משהו אחר שהיה שם כל הזמן.

וביום ראשון נחזור לכאן ונפתח שבוע חדש של התבוננות – הפעם במערכות היחסים שלנו.